נעים מאוד

לפני 9 שנים עברתי תאונת דרכים קשה.

בדרך לאירוע ספינינג גדול בקיץ 2017 התנגשתי עם הווספה שלי ברכב חולף. במקום להגיע למרתון, מצאתי את עצמי בבית חולים עם שבר פתוח בשוק, עוד שברים ברגל, שבר בשורש כף היד, סדק בצלע, חתכים וצלקות - בגוף וגם בנפש.

עד אותו רגע חייתי את החיים שאני הכי אוהבת: אימונים, אנרגיה גבוהה, בגדי ספורט, חיוך קבוע, ימים שמתחילים בריצת בוקר ומסתיימים באימוני ערב. ואז, ברגע אחד - הכול נעצר.

מבגדי ספורט וצבעוניות עברתי לקביים, צליעה וצלקות. מאימונים אינטנסיביים עברתי לפיזיותרפיה, ביקורים בבית חולים וניסיון פשוט להניח את כף הרגל על הרצפה.

זו הייתה תזכורת כואבת לכמה מהר החיים יכולים להשתנות - רגע אחד שגרה מלאה בתנועה, רגע אחרי תלות, כאב וחוסר ודאות.

כשהתעוררתי מהניתוח הראשון, הרופאים דיברו על חודשים עד הליכה, ואולי שנה עד ריצה.
בראש שלי כבר ציירתי מסלול אחר - חזרה לתנועה, לחיים, לריצה. קיבלתי החלטה אחת ברורה: אני מנצחת את הפציעה הזאת.
לא כי הגוף היה חזק, הוא היה שבור וכואב, אלא כי הראש סירב לוותר.
 

התחלתי להציב מטרות קטנות, יום אחרי יום.
להיות קצת יותר עצמאית. ללכת עוד צעד. לחזור להאמין בגוף שלי.
בלי רחמים עצמיים, ועם אמונה עמוקה שהקצב, האנרגיה ושמחת החיים עדיין בשליטתי.

בחרתי גם לתעד הכול - את השיקום, הכאב, הפחדים, ההצלחות הקטנות והצלקות, אלו שרואים ואלו שלא. בפעם הראשונה נחשפתי לא רק
כמאמנת חזקה ומלאת אנרגיה, אלא כאדם שעובר משבר אמיתי.
 

במהלך חודשי השיקום הארוכים הבנתי משהו עמוק:
עצירה היא לא סוף הדרך. היא גם לא מחזירה להתחלה. היא בונה אותך מחדש.

בדיעבד, התאונה הייתה אירוע שטלטל את כל השגרה שלי, אבל גם הכריח אותי לעצור, להעריך את מה שיש, ולגלות כמה כוח יש בתוכי כשאין ברירה אלא להמשיך.
 

מאז, אני בוחרת להסתכל על הפציעה לא כנקודת שבירה, אלא כנקודת בנייה.
תזכורת לכך שמשברים לא עוצרים אותנו, הם מעצבים אותנו.

מחשבה באמת יוצרת מציאות.