בר סולמי
יזמית בתחום הכושר, מאמנת, וספורטאית.
מייסדת ובעלים של FITHOOD - בית למאמנים ומטפלים בתל אביב, ושל WONDARE - סטודיו חדשני לאימונים העומד להיפתח ממש בקרוב בגני תקווה.
הסיפור שלי
לא סיפקתי לאף אחד, ובמיוחד לא לעצמי סיבות לרחמים- עמוק בפנים ידעתי שאני מסוגלת להכול, והכול נמצא בשליטתי: קצב ההחלמה, החיוניות, האנרגיה שלי ואפילו שמחת החיים.
החלטתי לתעד את כל תהליך השיקום שלי- החלטה שללא כל צל של ספק הייתה הטובה ביותר שקיבלתי. התחלתי לשתף את העוקבים שלי בכל שלב בשיקום- אשפוז, פיזיותרפיה, דיקור, הידרותרפיה, הורדת תפרים, הסרת הגבס, חשיפת הצלקות שלי, את אלה שאפשר פיזית לראות וגם את אלה שלא. את כל מה שחוויתי שידרתי כלפי חוץ, ללא פילטרים, בצורה הכי חשופה וכנה שיכולה להיות. במובן מסוים הרגיש לי אז, שניפצתי לצופים שלי את דמות המאמן הנוצצת, הבן אדם שתמיד שמח ויציב ושהכול אצלו תמיד מרגיש ונראה בסדר.
במשך 5 חודשי שיקום ארוכים, חשבתי הרבה על העתיד לבוא, תוהה לעצמי מה יהיה אחרי הפציעה, מתי אחזור לעצמי וליכולות שלי.
היה משפט אחד שליווה אותו לאורך כל התקופה הארוכה הזו וממשיך ללוות אותי עד היום:
"עצירה או תקלה בדרך אינם הסוף, הם גם לא מחזירים אותך להתחלה, הם בונים אותך מחדש טוב יותר וחזק יותר. הם מזכירים לך איפה התחלת ולאן הגעת" /קובי בראיינט.
קצת אירוני שאנחנו צריכים שמשהו גדול יקרה, אירוע שיצליח לטלטל לנו את שגרת החיים שלנו כדי שנעריך את מה שיש לנו, את כל מה שהשגנו עד כה.
אני מאמינה שכל פציעה היא כמו נפילה עסקית שממנה אפשר לגדול או ליפול, אפשר להתחזק ואפשר להתרסק.
אני בחרתי אז, וממשיכה לבחור גם היום להסתכל על הפציעה שלי בתור הזדמנות להיזכר במה שכבר הספקתי לשכוח, בתור הזדמנות לנצל את הפציעה בתור הדבר שיכול אך ורק לקדם אותי.
אני חושבת שנקרות בחיינו הזדמנויות כאלה בלי סוף. האתגר האמיתי הוא להשכיל ולראות אותן, לקבל אותן ולחבק באהבה.
בעוד שהרופאים מצדם ציירו תמונה אחרת בתהליך השיקום שלי: ״תוך 3-6 חודשים את תלכי כמו שצריך״, ״תוך שנה אולי תחזרי לרוץ״. אני ציירתי את התמונה בעצמי - ובראש שלי המטרה היא שבפברואר הקרוב אני רצה 10 ק״מ, במאי שאחריו אני מגיעה לחצי מרתון ובאוקטובר- מרתון שלם.
מחשבה יוצרת מציאות.
**
ערב אחד, לפני 4 שנים עברתי תאונת דרכים קשה.
בדרך לאירוע הספינינג הגדול של קיץ 2017, התנגשתי בעוצמה עם ה"וספה" שלי ברכב חולף. למרתון הספנינג לא הגעתי, ובמקומו קיבלתי רשימת דיאגנוזות שהרחיקו אותי אין סוף ממרתון הספינינג הבא: שבר בשוק ימין (פתוח יפה כזה, עם העצם בחוץ ומדמם), שני שברים נוספים ברגל, סדק בצלע, שבר בשורש כף היד, חתכים, שריטות וצלקות בגוף וגם בנפש.
אני נמנית עם אותם האנשים המעצבנים שאומרים שהם לא מרגישים שהם הולכים לעבודה בכלל, שזו זכות לעבוד במה שאתה הכי אוהב.
מאלה שכל היום מסתובבים בלבוש ספורטיבי, אנרגיות גבוהות, חיוך מאוזן לאוזן, מבסוטים על החיים: פותחים בריצת בוקר, פוגשים מתאמנים לאימון, תופרים ארוחת צהריים עם חבר ומקנחים בסבב אימוני ערב. עד ש.. בום!
מעבר לכל זה, התרגלתי לעובדה שבתור מאמנת כושר, העולם שלי חשוף לעיני כל. הגוף שלי, כל אורח החיים והתזונה שלי מעוררים עניין ומושכים את תשומת הלב של הסובבים אותי. מאז התאונה תשומת הלב של הסביבה שלי הוסטה מבגדי הספורט הממותגים שלי ומהריבועים בבטן שנדחקו הצידה, ועברה להתמקד בדברים המושכים פחות - בצלקות, בצליעה ובקביים שהתלווה אלי בכל צעד.
מדהים לחשוב איך ברגע אחד כל שגרת החיים יכולה להשתנות ללא הכר-
רגע אחד אני מודדת בגדים צבעוניים, רגע אחרי אני מרוחה על האספלט מדממת ועובר אורח שם לי חוסם עורקים. ריצת בוקר שגרתית הוחלפה בניסיון שלי להניח את כף הרגל על הרצפה, אימוני הכושר עם המתאמנים שלי התחלפו במסרונים מודאגים וביקורים תכופים בבית החולים או בבית שלי, ארוחות הצהריים הספונטניות התחלפו בטיפולי פיזיותרפיה עם איילת. ברגע אחד הפכתי לסיעודית.
ברגע שהתאוששתי מההרדמה של הניתוח הראשון, החלטתי שאני הולכת לנצח את הפציעה הזו. החלטה שקיבלתי אך ורק בראש, כי הגוף באותם הרגעים היה שבור וכאוב. התחלתי לדבר אל עצמי באופן יומיומי, צפיתי בסרטונים של אנשים שעברו פציעות דומות לשלי ושיננתי משפטים כמו: "קבלי את עצמך כמו שאת", "מה שלא הורג מחשל" ועוד קלישאות שהפכו לדרך חיים אמתית.
התחלתי להציב לעצמי מטרות קטנות לאורך התהליך הארוך, תוך כדי שאני מתעקשת להיות הכי עצמאית שאני יכולה למרות הנכות שלי.
